החלטה בתיק עמ"י 35313-05-12

1.            ביום 18.4.12, ברחבת המסדרים בהר הרצל, קרס מבנה גשר התאורה המכונה "טראס" (להלן - המבנה) בעת ביצוע חזרות לקראת אירועי יום העצמאות. כתוצאה מקריסת המבנה, נהרגה החיילת הילה בצלאלי ז"ל ונפצעו מספר חיילים נוספים, חלקם פציעה קשה.

2.            כפי שטענה העוררת, המשיב 1 שימש יועץ בטיחות של האירוע מטעם משרד ההסברה. משיב 2 שימש מהנדס יועץ למשיב 1, וכן שימש כמהנדס של חברת "עיצוב במה", אשר נשכרה על מנת לבנות את גשר התאורה.

3.            אחר שקרס גשר התאורה, נעצרו המשיבים בחשד לביצוע עבירה של גרימת מוות ברשלנות, עד אשר ביום 23.4.12 שוחררו בהסכמת העוררת בתנאים מגבילים, אשר כללו מעצר בית מלא למשך 10 ימים; הפקדה בסך 40,000 ש"ח כל אחד; איסור כניסה לתחומי הר הרצל למשך 15 יום; ערבות עצמית על סך 10,000 ש"ח; ערבות צד ג' על סך 5,000 ש"ח. תנאי השחרור לא כללו הוראות בדבר הגבלת עיסוק במקצוע.

4.            ביום 6.5.12 פנתה העוררת לבית משפט קמא בבקשה להגבלת המשיבים "במקצוע מתן ייעוץ הנדסי או בטיחותי", לפי סעיף 48(א)(10) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים), אחר שצוין שתוך התפתחות החקירה עלה, לכאורה, כי המשיבים ביצעו גם עבירות של זיוף מסמכים וקבלת דבר במרמה לשם הטיית מכרזים וכן קשירת קשר לביצוע עבירת עוון.

בהתייחס למשיב 1 נטען בבקשה, כי נגבו עדויות שמהן עולה כי משיב 1 היה יועץ הבטיחות של האירוע, ולא ביצע את הבדיקות הנדרשות למבנה, תוך שפעל בהתרשלות בשלבי התכנון והבנייה. עוד נטען באשר למשיב זה, כי עולה חשד שהחזיק בידיו תעודות מזויפות בקשר לעיסוק בתחום הבטיחות, ובהמשך אף נטען כי קיימת ראיה לכך שעשה שימוש בתעודות אלו בעת שהגיש הצעה למכרז.

בהתייחס למשיב 2 נטען בבקשה, כי מחקירת עובדי חברת "עיצוב במה" עולה, לכאורה, כי החברה שכרה את שירותיו של משיב 2 להיות מהנדס ובודק מטעמה בקשר עם הקמת המבנה; וכי בידי העוררת ראיות לכך שמשיב 2 לא ביצע את הבדיקות הנדרשות למבנה והתרשל בביצוע תפקידו, ואף פעל בניגוד עניינים עת שימש מחד גיסא יועץ הנדסי מטעם מרכז ההסברה - וככזה אמור היה לפקח על פעילות הקמת המבנים הארעיים -ומאידך גיסא שימש מהנדס בטיחות של החברה שהקימה את גשר התאורה, פעילות אשר אמורה הייתה להיות בפיקוחו בכובעו מטעם מרכז ההסברה.

5.            בית משפט קמא דחה את הבקשה בקובעו כי אין מקום להיעתר לה, "בוודאי לא כפי שהוגשה ובהיקף ההגבלה המבוקשת". בהתייחס לאופן שבו הוגשה הבקשה קבע בית משפט קמא, כי לנוכח ההסכמה לשחרור בתנאים ביום 23.4.12, הבקשה אמורה הייתה להיות מוגשת כבקשה לעיון חוזר לפי הוראות סעיף 52 לחוק המעצרים, תוך עמידה בתנאים שנקבעו בפסיקה לצורך כך, אשר להשקפת בית משפט קמא אינם מתקיימים בנסיבות העניין. בהתייחס לגוף ההגבלה המבוקשת מצא בית משפט קמא, כי לנוכח זכות היסוד לחופש העיסוק, אין להגביל את המשיבים בעיסוקם, במצב בו טרם הוגש נגדם כתב-אישום וכאשר העבירה המיוחסת להם אינה עבירה של כוונה אלא עבירת רשלנות. נוכח כך נקבע כי מדובר בבקשה מוקדמת שאיננה מידתית. עם זאת ציין בית משפט קמא, כי "סביר להניח שעתה, לאחר שהחשודים נחשדו באחריות לקריסת הטראס, אף הם עצמם יטילו על עצמם מגבלות ותנאים אחרים שיהיה בהם כדי למנוע סכנה לביטחון הציבור".

6.            בערר שבפניי משיגה העוררת על החלטה זו. לטענתה, אין מדובר כלל בעיון חוזר, שכן השחרור שמיום 23.4.12, שנעשה בהסכמה, עסק אך בהגבלות על החירות האישית והחירות ממעצר, ולא עסק כלל ועיקר בהגבלת עיסוקם של המשיבים. עוד נטען לגוף העניין, כי בנסיבות המקרה על הזכות לחופש העיסוק ליסוג מפני האפשרות לסיכון ממשי של הציבור, והתמונה הכללית העולה מתיק החקירה הינה עיסוק לאורך זמן וזיוף מסמכים והטיית מכרזים, כשבמקרה שבפנינו נראה כי המשיבים לא הקפידו על כללי בטיחות בסיסיים ביותר. המשיבים, מטבע הדברים, מצדדים בהחלטת בית משפט קמא מטעמיה.

7.            דין הערעור להתקבל.

8.            אשר לשאלת המסגרת הדיונית להעלאת הטענות כבקשה לעיון חוזר או כבקשה לקביעת תנאי שחרור - מקובלת עליי טענת העוררת כי אין מדובר בבקשה לעיון חוזר, שכן החלטת השחרור מיום 23.4.12, שניתנה בהסכמת העוררת, התרכזה בעניין המעצר מאחורי סורג ובריח והחלפתו במעצר בית, עם בטוחות מתאימות. ההחלטה ניתנה זמן קצר לאחר שאירע מקרה קריסת המבנה, ונושא מגבלת העיסוק המקצועי לא עמד כלל על הפרק. בקשת העוררת שהוגשה כעבור יותר משבועיים ממועד האירוע, לאחר ש"האבק הראשוני שקע" ולאחר שפעולות החקירה נמשכו, היא המועד הראשון שבו בית המשפט שקל את הסוגיה הנוגעת לתנאים נוספים בדבר תנאי השחרור בערובה, כך שאין מדובר ב"עיון חוזר" כלל ועיקר, אלא בבחינה ראשונה של נושא זה. למעלה מן הצורך אעיר, כי אף אם מדובר היה ב"עיון חוזר", משום שהעוררת שגתה ולא העלתה את הנושא בהזדמנות הראשונה, דומני כי אם יימצא שמתקיימות הנסיבות האמורות בסעיף 48(א)(10), יסוד סביר ל"סכנה לביטחון הציבור" - וכפי שיפורט להלן, סבורני כי נסיבות אלו נתקיימו כאן - מצדיק העניין עיון חוזר לנוכח רצינותו. בנוסף, רבות מפעולות החקירה, שעל תוצאותיהן מבססת העוררת את טיעוניה, נעשו לאחר החלטת השחרור. לכן, אף אם החשדות הושמעו עוד בשלבים קודמים, במועד הגשת הבקשה היו טענות העוררת מבוססות בצורה רצינית יותר, לאחר שנבדקו עניינים נוספים.

9.            לגוף הדברים: סעיף 48(א)(10) לחוק המעצרים קובע, כי בית משפט רשאי להוסיף תנאים למי ששוחרר בערובה, ובין היתר להורות על: "איסור המשך עיסוק הקשור בעבירה, כאשר מתקיים יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לביטחון הציבור, או עלול להקל על ביצוע עבירה דומה". ברור, אפוא, כי הסעד המבוקש הינו בגדרי סמכותו של בית המשפט, ויש להכריע האם קמו הנסיבות המצדיקות מתן סעד שכזה.

10.         בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (פורסם במאגרים, 31.10.07) נפסק, כי סעיף 48(א)(10) -

"מאזן בין זכותו לחירות של נאשם לבין אינטרסים נוספים... על דרך של קביעת תנאי שטבועה בו פגיעה בחופש העיסוק. מכוחו של סעיף זה ניתן לאסור על נאשם להמשיך בעיסוק הקשור בעבירה בהתקיים אחד משניים: המשך העיסוק מהווה סכנה לביטחון הציבור, או שהוא עלול להקל על ביצוע עבירה דומה" (סעיף 29 לפסק הדין).

ובהמשך נקבע בסעיף 30 לפסק הדין:

"כזה הוא האיזון המתבצע לעת החלטה האם לקבוע איסור עיסוק כתנאי ערובה לשחרורו של נאשם ממעצר. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו בין היתר את הפגיעה הקשה שיש באיסור העיסוק על הנאשם הנהנה מחזקת חפות ועל פרנסתו, את הפגיעה שיכולה להיות בהוראה כזו על משפחות העובדים התלויים בו, ואת הנזק שייגרם בגין הוראה כזו לעסקו. כן עליו להעריך האם ההליך יימשך זמן רב, באופן המשליך במישרין גם על משך התקופה לגביה יחול איסור העיסוק, ולבחון האם בנסיבות אלה מדובר באמצעי מידתי. אל מול אלה עליו לשקול את הסכנה שעלולה להיות טמונה בהמשך עיסוקו זה לביטחון הציבור או את ההקלה שתהיה בכך בעבורו לשוב ולבצע את העבירה, ואת הפגיעה באינטרס הציבורי שעלולה להיגרם עם ביצוע עבירות נוספות".

באותו עניין הורה בית המשפט העליון על תנאי בדבר הפסקת עיסוק בתחום הדלק, כשמדובר היה בנאשמים שיוחסו להם עבירות שלא נטען כי יש להן זיקה לביטחון הציבור.

הסוגיה נדונה אף בע"פ 5986/08 כחלון נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 10.11.08) שם נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר, שהוטל על גננת שהורשעה בעבירה של תקיפת קטין חסר ישע, התעללות בקטין חסר ישע ואיומים. באותו עניין הפנה בית המשפט לשיקולים המנחים בעת שקילת תנאי שחרור שעניינו איסור עיסוק, כפי שפורטו בבש"פ 6817/07 לעיל. עם זאת, המסקנה המעשית באותו עניין הייתה, שאין להגביל את עיסוקה של אותה גננת בתחומה, אחר שחלפו 4 שנים מאז הגשת כתב-האישום, והיא הוסיפה לעבוד עם ילדים ללא תלונות, ולאחר שהנעשה בגן הילדים מצולם במצלמות במעגל סגור.

11.         בהתייחס לנסיבות העניין שבפניי, ברי כי עיסוק רשלני בתחום הבטיחות של אירועי המונים טומן בחובו סכנה, סכנה קשה, לציבור. הסכנה חמורה במיוחד וקשה להשלים איתה, משום שמדובר, מטבע הדברים, בחשיפת קהל גדול לסיכון, קהל שהעוסקים בבטיחות הם נאמניו לשמירת שלמות גופו. לקהל המשתתפים אין למעשה כל דרך להקטין את הסיכון בעת השתתפות באירוע המוני, אלא להסתמך על אותם עוסקים בבטיחות. השאלה המכרעת היא, אפוא, אם נראה שקיים "יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לביטחון הציבור". בנסיבות המקרה, חומר הראיות שהובא בפניי מקים, לדעתי, יסוד סביר לחשש שכזה. אחר שמדובר בשלב החקירה, לא אוכל לפרט בעניין זה את מלוא המידע שהוצג בפניי, ואסתפק באותם עניינים שהוזכרו בידי ב"כ העוררת בערר ובדיון, אשר מקובל עליי כי מקימים הם יסוד סביר לחשש שהמשך העיסוק מהווה סכנה לביטחון הציבור.

12.         אשר למשיב 1 טוענת העוררת, כי מדובר ביועץ הבטיחות של האירוע, וכפי שהבינותי מדברי סנגורו המלומד, הוא איננו חולק על כך. כפי שנטען, כיועץ בטיחות היה על משיב 1 לאסוף את האישורים הרלוונטיים לאירוע - מבנים, קונסטרוקציה וחשמל. אישורים אלו לא נמצאו. בנוסף, משיב 1 היה זה שהגיש תכנית בטיחות גרפית ומילולית, כאשר תכנית הבטיחות המילולית נחזתה להיות חתומה אלקטרונית בידי משיב 2. משיב 2 מכחיש כי ראה את התכנית או חתם עליה. תכנית הבטיחות הגרפית נחזית להיות חתומה בידי בנו של משיב 1, אך בנו של משיב 1 מכחיש את החתימה. זאת ועוד, במחשבו של משיב 1 נמצאו מסמכים הנחזים להיות תעודות מזויפות המעידות על כשירות לשמש ממונה על בטיחות מטעם משרד העבודה והרווחה וכן מעידות על השתתפות בקורסים שונים בנושא סיכונים בישראל ומחוצה לה. אמנם, משיב 1 טען כי ערך את המסמכים כעניין של שעשוע, אולם הובא בפניי חומר שממנו עולה כי יש לפקפק בהסבר זה, אחר שנראה כי משיב 1 ייחס לעצמו את ההשכלה שמוזכרת באותן תעודות מזויפות. עוד מציינת העוררת את העובדה, שלקראת התמוטטות המבנה חש המשיב 1 בכך שהמבנה מתנדנד, אך לא הורה על פינוי מיידי של נוכחים מן המקום, אלא התקשר לגורמים שונים, ביניהם למשיב 2, לו אמר שהמבנה מתנדנד. בכך מוצאת העוררת חוסר מקצועיות העולה כדי רשלנות.